מתי נולדה המילה "חילוני"

מסע קצר בחול, וחזרה לזהות ישראלית / אבולוציה של החילוני

מבחינה היסטורית, המילה והרעיון עברו כמה גלגולים. כבר במקרא "החול" הוא ההיפך מ"קודש" – תחום שאינו מקודש, לא בהכרח עמדה נגד דת.

אחר כך, בתרגומי המקרא לארמית מופיעה צורה ארמית של המונח (חִילוֹנַי/חילונאי) כתרגום למילה "זר", בעיקר בהקשרים של דיני כהונה: מי שאינו כהן.

בשלב מאוחר הרבה יותר, לקראת סוף המאה ה־19, "חילוני" ו״חילוניות״ מתחדשים בעברית החדשה; ובישראל של שנות החמישים – שישים הם נעשים שם ציבור רווח שמחליף את "ציבור חופשי" (שאינו דתי).

לשאלה "מתי המושג הומצא?" התשובה המדויקת היא: אין רגע לידה יחיד, אלא אבולוציה של המושג.

קודש וחול

התורה מדברת על הצורך "להבדיל בין הקדש ובין החול" – הבחנה בין מה שהוקדש לעבודת ה׳ לבין מה ששייך למרחב היומיומי והרגיל.

במקרא עצמו "חול" אינו תווית על בני אדם; הוא שם לתחום.

גם יחזקאל מוכיח כוהנים ש"בין קודש לחול לא הבדילו", לא מפני שהיו "לא מאמינים" אלא מפני שערבבו גבולות של קדושה, טומאה ושבת. נקודת הפתיחה הזו חשובה גם היום: במקור, השפה שלנו מבקשת דיוק מוסרי מעשי, לא חלוקת אנשים לשתי לקבוצות.

החידוש המודרני: למה סופרי ההשכלה חיפשו מילה "לא מעליבה"

הקפיצה מן "לא כהן" אל "לא דתי" לא קרתה ביום אחד.

ככל שהתגבשה יהדות מודרנית שאינה מגדירה את עצמה דרך שמירת מצוות (ולפעמים אף מבקשת להישאר "בתוך" העם והתרבות בלי לאמץ את אורח החיים הדתי), נוצר צורך לשוני: איך לתאר אורח חיים כזה בלי להפוך אותו מיד לכתב אישום.

בשפה ההלכתית, שהייתה שיפוטית כלפי אלו שלא קיימו מצוות, לא נמצא פתרון נוח, ולכן פנו דווקא למונח הארמי "חילוני" – שמקורו אדם "נורמטיבי" שאינו כהן.

במובן הזה, החלפת השם הייתה גם החלפת טון: ממושגים של עבירה למושג של תיאור.

מתי זה נהיה "דתי חילוני" במובן הישראלי

גם אחרי שהמילה קיבלה הוראה מודרנית, היא לא מיד נעשתה "ברירת מחדל".

בשלב הראשון, "חילוני" ו"חילוניות" מתחדשים וחוזרים לעברית אך אינם נפוצים; בשלב השני – ככל הנראה משנות החמישים והשישים – המילה חודרת לשפה השגורה ולשיח הציבורי, ובפרט מחליפה את הביטוי הוותיק "ציבור חופשי" בביטוי "ציבור חילוני".

ההקשר הוא מדינתי מאוד: עם הקמת ישראל והחלת הריבונות נוצרו בתוך כשני עשורים שני ציבורים גדולים, דתי וחילוני, והמושג התחיל לשמש לצורכי מיון והבדלה.

כלומר, במידה רבה, השפה לא רק תיארה מציאות; היא גם סידרה אותה.

היום, בשפה היומיומית שלנו, "קודש" כבר לא נשאר רק מושג מופשט של זמן ומרחב; הוא מקבל פנים גם דרך חפצים.

לא מעט מאיתנו קוראים לפריטי יודאיקה "חפצי קודש" – סידור שמלווה תפילה, טלית שנעטפת על הכתפיים בשבת, בבר־מצווה או ברגעים של התכנסות משפחתית.

וגם מי שאינו חי בתוך אורח חיים דתי מלא עשוי להתייחס אליהם בהדרת כבוד: לא מפני שהחומר עצמו "קסום", אלא מפני שהוא נושא משמעות, זיכרון ושייכות ויש שיגידו גם קדושה.

גם השפה הרשמית מספרת את הסיפור הזה בעדינות.

בחוק חינוך ממלכתי (1953), למשל, המדינה מגדירה "חינוך ממלכתי" מול "חינוך ממלכתי דתי" – לא קיים "חינוך חילוני".

במילים אחרות: הזהות החברתית "חילוני" התגבשה קודם ברחוב, בעיתונות ובדיבור היומי, ורק אחר כך נהפכה לאינטואיציה שמסדרת לנו את המציאות.