כשאני רואה טלית – משהו בי זז
יש שאלה אחת שמרחפת מעל הרבה שיחות בישראל, גם אם לא תמיד אומרים אותה בקול: אני דתי או חילוני?
אצלי, התשובה לא נכנסת לאף מסגרת.
אני לא חובש כיפה, לא מתפלל, לא מברך, ומה שנקרא – מחלל שבת.
מצד שני, אני מאמין באלוהים, משתדל לתת צדקה, צם ביום כיפור, ואני גם מאמין שישיבות צריכות לקבל כספים,. לא כמו היום – יש הרבה מאוד מה לתקן שם – אבל בגדול כן, כמו כל מוסד תרבות, גם ישיבות צריכות לקבל תקציב.
אני אוכל כשר – אבל בדרך שלי. לפעמים גם אם המסעדה לא כשרה, אני יכול להחליט שלי היא "כן". אני לא מערבב חלב ובשר, ובפסח לא אוכל חמץ.
אז מה זה אומר עליי? דתי? חילוני? מסורתי? האמת היא שזה אומר בעיקר דבר אחד: אני מורכב. והמורכבות הזאת אמיתית, לא תירוץ, ויש פה מאות אלפי ישראלים מורכבים.
חרדים, צבא, ועיקרון אחד שלא זז
אני מאמין שהחרדים צריכים לעבוד ולשרת בצבא, ובאותה נשימה אני חושב שיש לפעמים הגזמה בנתונים – חרדים כן מתגייסים וכן עובדים – ועדיין ברור לי שיש עוד מה לשפר.
אני משתדל לזכור משהו בסיסי: בסוף החרדים הם אחים שלי. אפשר להתווכח, אפשר לדרוש שינוי, אפשר לא להסכים – אבל אם אני שוכח את זה, אני כבר לא מנהל דיון, אני מנהל מלחמה, ואני לא נלחם עם האחים שלי.
שבת — לא עוד יום חול
אני לא רוצה שהשבת תראה כמו יום חול. אני רוצה שהשבת תהיה שבת: לנוח, להיות עם המשפחה, לעצור רגע את המרוץ, אבל אני גם רוצה לנסוע לים, לבריכה או לטיול בצפון.
אני התחתנתי עם רב, קניתי טלית לחתן, אשתי הלכה למקווה ועשינו 7 ברכות, הבן שלי כמובן שעבר ברית מילה.
זה לא בא "להוכיח" שאני יהודי, זה בגלל שאני גאה להיות יהודי. אני לא בא לבקש רשות או לקבל ציון. אני פשוט מתאר מצב של אלפי ישראלים יהודים: שחווים רגעים שבהם המסורת היא לא דיון תיאורטי, אלא מעשה, משפחה, בית.
חופש לכולם — ועם זאת, זהות למדינה
אני רוצה שכל אחד יעשה מה שטוב לו, שכל אחד יחיה לפי האמונה שלו. זה עיקרון שאני באמת מאמין בו.
אבל בסוף אנחנו מדינת היהודים – אז ליהדות יש פרוטקציה. לה מותר קצת יותר.
אני אומר את זה לא כדי לדרוס אחרים, אלא כדי להכיר במציאות: המדינה הזאת נבנתה על זהות יהודית. אפשר להיות דמוקרטיים, אפשר להיות פתוחים, אפשר לכבד כל אדם – ועדיין להבין שיש למדינה אופי.
"הדתה" בלי כפייה, ותפילין ברחוב בלי שנאה
אני רוצה הדתה. רוצה תפילין ברחוב ותודה לחב״ד.
אבל לא רוצה כפיה דתית, אני רוצה יהדות במרחב, אני רוצה זהות, לא שליטה. אני רוצה שמי שמתחבר – ירגיש שיש לו מקום, ומי שלא – לא ירגיש שמענישים אותו על זה.
גם לגבי להט״ב — עיקרון פשוט של חיים יחד
מי שרוצה להיות להט״ב זה שלו, ואין לי זכות להתערב לו בעניינים. שיעשה הכל – יש לו זכות לעשות הכל הכל הכל כמו כל אדם, ובתנאי אחד בלבד: שהוא לא מנסה לשנות את הנורמה שלי. שאני אהיה כמוהו – אני רוצה להיות אני ואתה תהיה אתה, אל תשנה לי סדרי בראשית.
זה לא נאום פוליטי. זה כלל חיים: לא לכפות ולא להתכופף. לא למחוק ולא להתנצל על עצם הקיום. פשוט לתת לכל אחד לחיות, בלי להיכנס אחד לשני לנשמה.
חברים מכל הצדדים – בסוף, זה אותו עם
יש לי חברים הומואים, יש לי חברים חרדים – אלוהים ישמור קצת יותר מידי חרדים מדי – ויש לי חברים ימניים אלוהים ישמור ימניים מדי, ויש לי חברים שמאלנים אלוהים ישמור שמאלנים מדי, ויש לי חברים חילונים וממש ממש חילונים מדי.
ואני אוהב את כולם.
לחילוני קניתי סידור. אמרתי לו שהוא יהודי, שהוא חייב לשמור אותו בבית.
הוא הסכים – רק סידור ריבון העולם. אם לא היה מסכים? באמת שזה שלו.
לחרדי אמרתי לו שזה קצת מרחיק – שיכיל קצת יותר.
לשמאלני אמרתי שאני לא מסכים איתו אבל מכבד אותו.
לימני אמרתי שאני לא מסכים איתו אבל מכבד אותו.
הנקודה היא לא "מי צודק". הנקודה היא שאפשר לשמור על זהות בלי להפוך אותה לקרב. אפשר להיות נאמן לעצמך בלי להפוך את האחר לאויב.
השורה התחתונה
בסופו של דבר כולנו אחים. תרצו או לא תרצו – אנחנו אחים. יש לנו מדינה אחת. כל זמן שאנשים ילחמו שיהיה פה טוב, לא משנה מאיזה צד אתה ומאיפה באת – אנחנו נהיה פה.